צפיפות וגידול אוכלוסיה מואץ בישראל – שאלות ותשובות

עמדתנו מעוררות שאלות חשובות בקרב רבים, הנחשפים לעובדות הסותרות את הנחות היסוד אשר הוצגו לציבור הישראלי משך שנים ארוכות.

ריכזנו לנוחותכם את עיקר ההשגות שאנו שומעים על גישת צפוף – ואת התשובות שלנו. 

להרחבה – לחצו על הסעיף שמעניין אתכם.

 

1. ישראל בכלל לא צפופה – כל הנגב עומד ריק!

צפיפות האוכלוסייה בישראל, כולל שטחי הנגב, היא כבר היום מהגבוהות בעולם המערבי. הנגב אמנם מיושב יחסית בדלילות, אבל הוא רחוק מלהיות 'ריק': רוב השטחים בו משמשים מטרות לאומיות כבר היום. חלק ניכר משטחי הנגב מהווים שמורות טבע, ובד בבד משמשים שטחי אימונים קריטיים עבור גופי הביטחון. הנגב הוא האזור האחרון בישראל בו עדיין קיימים מרחבים טבעיים גדולים שהם כמעט ללא התערבות אדם, ועדיין שרד בהם טבע פראי. בהתאם, כל הערכה ממשלתית עתידית על הצרכים שיעמדו בפני מדינת ישראל אינה מתעלמת מחשיבותם של שטחי הנגב גם כעתודות בטחוניות לאימוני צבא, עתודות משאבי טבע וחומרי גלם, עתודות שמורות טבע ושטחים פתוחים ועוד.

לצערנו, ההנחה כי ניתן ליישב את כלל עתודות הקרקע בנגב מבלי לפגוע בצרכים לאומיים אחרים בסיסה בהנחה מופרכת – אוכלוסיית ישראל צפויה להכפיל עצמה עד אמצע המאה הנוכחית. מיליונים רבים אלה יזדקקו לשטחי מגורים נוספים.

כאשר צפון הנגב מאוכלס כבר היום בחלקו הגדול, למעלה ממחצית משטחי הנגב הם בסיסים ושטחי אש המשרתים את צה"ל, ומרבית השטח הנותר מכיל אזורי תעשיה, אזורי כריה, מתקני אנרגיה ושמורות טבע – היכולת לצמצם שטחים אלו עבור בנייה מוגבל הרבה יותר משחושבים. זאת, במיוחד תחת ההנחה כי את עתודות השטחים של הנגב יש לנצל בזהירות, תוך שמירת כמה שיותר מרחבים פתוחים עבור הדורות הבאים.

במקביל, לא מדובר בבעיה תיאורטית שתתממש רק עם יישוב כלל השטח הפנוי בנגב, בעתיד הרחוק בעוד כ-30 שנה – כבר היום, ומרבית הישראלים לא עוברים לנגב, גם בצל יוקר מחיה גואה ומדיניות ממשלתית מיטבית לעידוד מעבר זה. חלפו הימים שמדינת ישראל מעמיסה עולים על משאיות ומורידים אותם ביישובי הנגב ללא הסכמתם – וטוב שכך. חשוב מאד להמשיך לעודד התיישבות בנגב, אולם הניסיון האמפירי מלמד כי מרבית הציבור ימשיך להעדיף לחיות במרכז הארץ מטעמים תעסוקתיים, משפחתיים ועוד, ויכולת המדינה לדלל ולפזר את שיעורי הצפיפות האדירים העתידיים – מוגבלת.

2. בסינגפור חיים 8000 איש לקילומטר ורמת החיים גבוהה מאד. למה אני צריך לדאוג?

סינגפור, הונג קונג, מקאו ומונקו הן המדינות (או טריטוריות) הצפופות ביותר בעולם. מדינות אלה שונות במהותן מרוב המדינות המוכרות לנו – לכל אחת שטח קטן מאד, כשל עיר אחת, רובו ככולו מיושב ובנוי בצפיפות רבה. מדינות אלה נקראות "ערי מדינה" בהתאם. במדינות אלה אין כמעט שטחים פתוחים, והן מסתמכות באופן מלא על שטחים פתוחים של מדינות אחרות לסיפוק צורכיהן (ביטחון, אספקת מזון, מים, שטחי נופש, וכדומה). י

ישראל איננה עיר מדינה – בהיעדר שיתופי פעולה עם מדינות שכנות בגבולותיה, היא זקוקה לעורף קרקע לצרכיה השונים – מתקני ייצור אנרגיה, שטחי אימון וחימוש לצבא, שטחי אש, שטחים חקלאיים לגידול מזון ועוד. שטח ישראל אינו יכול להפוך למרחב בנוי אחיד ורציף המיועד למגורים.
במקביל – אנו אמנם חיים במדינה בעלת שטח קטן מאד בקנה מידה עולמי, אך עדיין בעלת שטח משמעותי בהרבה ממרבית ערי המדינה המדוברות, ומרחב שונה – שטחה כולל אלפי יישובים שונים ואחוז משמעותי (עדיין) של שטחים פתוחים.

עם זאת, עם תוספת צפויה של שני מיליון תושבים לעשור, אנו צועדים בקצב מסחרר בדרך להפוך לעיר-מדינה ענקית. האם זה העתיד שאנו מייחלים לילדינו – מרחב אורבני אחד ממטולה עד אילת? היכן יתאמן הצבא? האם בשכונה המזרח תיכונית יכולה ישראל להסתמך על מדינות זרות לאספקת מרבית משאבי המזון? היכן יפגשו אזרחים במעט טבע? גם עם תכנון מופלא – מדובר באתגר כמעט בלתי אפשרי, והוא בוודאי יהיה כרוך בירידה משמעותית באיכות חיים.

הדוגמה של סינגפור כמודל אפשרי עתידי ש"אינו רע כל כך" מעניינת במיוחד בשל צפיפות האוכלוסין הקיצונית שלה. עלינו לזכור שהחברה והממשל בסינגפור שונים באופיים ובצורכיהם לאין ערוך מהחברה הישראלית. בסינגפור חיה חברה מזרח-אסיאתית טיפוסית המאופיינת במשמעת, צייתנות ואיפוק. יתר על כן, השלטון בסינגפור איננו דמוקרטי, ומטיל עונשים כבדים ביותר על מפרי חוק וסדר. במצב שכזה קל יותר לנהל חברה צפופה ללא חיכוכים רבים.

לא כך המצב בישראל. החברה בישראל היא מזרח-תיכונית, עם התנהגות פתוחה, ספונטנית וחסרת מעצורים באופייה. החברה עצמה משוסעת למגזרים רבים, הן מבחינה אתנית והן מבחינת אדיקות דתית. מגזרים אלה לרוב אינם רוצים לגור יחד בכפיפה אחת, ומעדיפים להתבדל בשכונות ואף יישובים נפרדים. השלטון בישראל הוא דמוקרטי ומערכת אכיפת החוק נוטה להקל באכיפה ובענישה בייחוד בעבירות הנחשבות פעוטות (השוו למשל מה יקרה לאדם שזורק פסולת על המדרכה בישראל ובסינגפור). לכן, צפיפות האוכלוסיה בישראל מורגשת לאין ערוך יותר מאשר בסינגפור ויוצרת אין ספור חיכוכים בין יחידים ובין מגזרים שלמים.

ולסיום – אמת פשוטה – בסופו של יום, מרבית אזרחי ישראל אינם מעוניינים לחיות בערים צפופות וסואנות – נוסח סינגפור. לחזון הציוני, כמו גם לתרבות הערבית המקומית, מרכיב חשוב השואף להגיע להרמוניה עם הטבע. ארץ ישראל היא ״ארץ הצבי״ ושיקומה האקולוגי היה אחד היעדים העיקריים של מייסדי המדינה. אולם, הזחילה האורבנית הצפויה למדינה עם אוכלוסייה שמכפילה את עצמה כל 35 שנה לא רק גורמת ל״כיעורה״ של ארץ ישראל, אלא גם להרס המערכות האקולוגיות שבה.

3. לאורך ההיסטוריה תמיד רצו להשמיד את העם היהודי, לכן אנחנו חייבים לגדול ולהתעצם

אוכלוסיית ישראל גדלה מאז קום המדינה פי עשרה. גם בראייה גלובלית, מספר היהודים בעולם כיום (17-15 מיליון, תלוי איך נגדיר "מיהו יהודי") השיג זה מכבר את השאיפה הקולקטיבית של מילוי שורות היהודים שנרצחו בשואה, והיום מספר היהודים בעולם עומד על אותו היקף שהתקיים ערב מלחמת העולם השנייה – ככל הנראה כ-16.5 מיליון. הכפלת מספר היהודים בישראל בשלושים שנים הבאות – תביא את העם היהודי לשיא דמוגרפי של כל הזמנים.

הצורך בילודה גבוהה בקרב העם היהודי נובע מהסתכלות לעבר ותפיסה של העם היהודי כקורבן, שאולי הגיע זמננו להשתחרר ממנה. אנו בפורום חוששים כי דווקא העלייה החדה הצפויה בעשורים הקרובים בצפיפות האוכלוסייה עלולה לפגוע בעתיד המדינה ומאמינים שעלינו להסתכל לעתיד ולא לעבר. על רקע שינויי שיטות הלחימה בעשורים האחרונים, הירידה החדה בפריון באוכלוסיה הערבית בישראל ובגדה המערבית, והעובדה כי מבנה הסדר מדיני עתידי בגדה יושפע בכל מקרה לכל היותר מפיזור אוכלוסיה וגושי התיישבות ופחות מהיקף אוכלוסיה כולל, תם העידן בו טובת המדינה חייבה צמיחה דמוגרפית מרבית. אנו חיים בתקופה בריאה יותר, בה השאיפה צריכה להיות אוכלוסייה יציבה וברת-קיימא, שמתאימה למימדים המוגבלים של ארצנו. התקבעות בתפיסות שעבר זמנן לא תועיל לנו ביצירת חברה חזקה, יציבה ומודרנית במדינתנו.

יודגש כי הפורום אינו תומך בביטול חוק השבות ורואה בו חקיקה לגיטימית ומוסרית. בעינינו, תפיסת מדינת ישראל כבית ליהודי העולם רק מחזקת את הצורך בצמצום הגידול הדמוגרפי הדראסטי. דווקא התפיסה של מדינת ישראל כמקלט לשעת צרה לבית היהודי מחייבת אותנו ל"שמור מקום" לעיתות חירום לגלי עלייה עתידיים – ולצמצם את היקפי הילודה וצפיפות האוכלוסין הקיימים בישראל בשעת שגרה. תחזית המועצה הלאומית לכלכלה משנת 2017 – על זרם יציב של כ-25,000 עולים חדשים מידי שנה – מספר דומה למספר הישראלים המעדיפים לנסות את מזלם במדינה אחרת, משקף איזון בריא שאין צורך לתקן אותו.

4. לאור השינויים המתרחשים באזור, הסיכויים לחזון 2 המדינות הפכו נמוכים מאוד. כיצד דווקא כעת עלינו לא להתייחס לשיעורי הילודה הפלשתינית אל מול הילודה היהודית?

לא משנה מהן עמדותיך הפוליטיות, ולא משנה באם תקום בעתיד מדינה פלשתינית בגדה המערבית או לא – האתגרים האדירים שמציבה צפיפות האוכלוסין בישראל על איכות החיים העתידית שלנו יוותרו בעינם.
ברשות הפלסטינית 2.7-2.9 מיליון תושבים ערבים – על שטח של 5640 ק״מ. מדובר בצפיפות של כ-478-514 אנשים ל-ק״מ, גבוהה משמעותית מן הצפיפות במדינת ישראל [390 אנשים ל-ק״מ], שלא לדבר על הצפיפות – הגבוהה בהרבה – ברצועת עזה. גם אם נקבל את הערעור הלגיטימי של מומחים רבים באמינות מפקדי האוכלוסין באזורים אלה ונניח אוכלוסיה קטנה יותר, ברור כי סיפוח השטחים אפוא לא ישפר את אתגרי הצפיפות במדינת ישראל.

במקביל, יש לשים לב למגמות גידול האוכלוסיה – אתגרים דומים ואף גדולים יותר עומדים כיום גם בפני תושבי הגדה ועזה. ההכרה בהשלכות הריבוי הטבעי הגבוה חודרת גם אליהם, הן במישור המשפחתי הן במישור הלאומי.

נתוני האו"ם ומקורות עצמאיים מראים כי מספר הילדים לאישה באזורי יהודה ושומרון ירדו בכ- 26% בהשוואה לרמת הפריון בשנת 2000. נתוני הילודה במגזר הערבי בתוך ישראל ירדו מ-4.5 ל-3.1 ילדים לאשה תוך 30 שנה, וכמעט השתוו לשיעורי הפריון במגזר היהודי בישראל.

5. אתם מעדיפים בעלי חיים וצמחים על בני אדם. הנזק העיקרי לסביבה נובע מתרבות צריכה מוגזמת, לא מגודל האוכלוסייה. משפחות גדולות עניות מזהמות פחות ממשפחות קטנות ועשירות

הדיון בצפיפות אוכלוסין כבר מזמן אינו דיון בו המשוואה היא טובת האדם אל מול טובת החי והצומח, אלא משוואה של טובת דור האדם הנוכחי מול טובת דורות האדם הבאים. הדאגה מהשלכות הצפיפות כוללת בתוכה את הפגיעה בחי ובצומח, אך היא בראש ובראשונה מונעת מדאגה לעתיד האדם, שחי הודות לאותם שירותי מערכת אקולוגיים שמספקים את משאבי הטבע המאפשרים את החיים.
כך או כך, הפגיעה של גידול האוכלוסיה העתידי היא בראש ובראשונה באיכות החיים של האדם הממוצע בישראל. יציבות דמוגרפית תביא לחינוך טוב יותר, מערכת בריאות יעילה יותר, מערכת משפט צודקת יותר, מחירי דיור סבירים יותר והרבה פחות עוני.

ארץ צפופה ללא שטחים פתוחים היא ארץ שפחות נעים לחיות בה, וקשה למצוא בה מרגוע מתלאות היומיום. התומכים בצמצום הילודה פועלים מתוך רצון להיטיב עם החברה.

בכל הנוגע להשלכות הצריכה – מידת הזיהום הסביבתי שמייצרת החברה האנושית, המכונה גם "טביעת הרגל האקולוגית", היא מכפלה של גודל האוכלוסיה בכמות הזיהום שיוצר בן אדם אחד (המושפעת מהצריכה). לכן, הקטנת שני הגורמים, הן גודל האוכלוסיה, והן כמות הצריכה, חשובה כדי להקטין את הזיהום הסביבתי.

חשוב לזכור כי מרביתם המוחלט של התושבים בישראל ובעולם שואפים כיום להעלות את רמת החיים שלהם (יותר מחשבים, מכוניות ועוד), ובד בבד מגדילים את הצריכה והזיהום הסביבתי. עלייה בצריכה ובזיהום לנפש היא תוצאה ישירה של צמיחה כלכלית במשק, הנתפשת בקרב רבים כתהליך חיובי ורצוי. אם הצריכה לנפש רק ממשיכה לעלות (ניתן להקטינה באופן חלקי על ידי חינוך סביבתי), לא נותר לנו אלא לפעול להקטנת הגורם השני במשוואה, הוא גודל האוכלוסיה.

בניגוד לטענות הרווחות, ישנם תחומים בהם מידת הצריכה והזיהום אינם קשורים כלל למעמד הסוציו-אקונומי. למשל, מחקרים חדשים מראים כיצד כאשר מנטרלים את פסולת הגינה כמויות האשפה שמייצרים אדם עשיר ואדם עני בישראל כמעט זהות. הכללות בנושא אינן במקום: הציבור החרדי למשל, בו מספר הילדים למשפחה גדול יותר אך היקף הצריכה מצומצם יותר, ציבור אשר פעם יצר מעט מאד פסולת יחסית לנפש, לאחרונה הגדיל מאד את הצריכה של כלים חד פעמיים המקלים על המצב בשבתות.
תהיה הצריכה של אזרחי ישראל קטנה ככל שתהיה, עדיין כל אזרח נוסף יוצר ביוב ופסולות, כל אזרח נוסף זקוק לדיור ולתשתיות מחיה בסיסיות, גורמים המצריכים שטח נוסף, שהוא משאב מוגבל ביותר במדינתנו.
הצפיפות שנוצרת עקב מגבלת השטח גוררת עמה, מלבד הנזקים הסביבתיים, השלכות כלכליות וחברתיות קשות כגון עוני, פקקי תנועה, עומס על השירותים לציבור, רעש, אלימות, פשע, חרדה ודיכאון.

גם אם בדור הנוכחי, משפחה קטנה עשירה מזהמת יותר ממשפחה גדולה ענייה (דבר כלל אינו ברור) הרי שעלינו לבחון את המצב גם בעתיד הקרוב והרחוק. משפחה קטנה המביאה שני ילדים, פחות או יותר משמרת את גודלה לאורך הדורות, כי כל אדם מבוגר מביא לעולם בממוצע ילד אחד. לעומת זאת, משפחה שנהוג בה להביא ילדים רבים מגדילה את עצמה מדור לדור ביחס מעריכי! האם במצב זה עדיין ניתן להגיד שהמשפחה הגדולה מזהמת פחות? לאחרונה, פרסם כתב העת היוקרתי Science מאמר חשוב שכימת את הצעדים המעשיים שניתן לעשות כדי להפחית את תביעת הרגל הפחמנית. עשיית ילד אחד פחות היה הצד החשוב ביותר – ובאופן דומיננטי – פי 60 מכל מהלך אחר, לרבות מעבר לצמחונות!

הפורום לאוכלוסיה, סביבה וחברה קורא למדיניות ציבורית שתיצור תמריצים לצמצום צריכה – לצד מדיניות ציבורית שתפסיק לעודד ילודה. שני היעדים גם יחד הנם חיוניים.

6. אנשים אוהבים לגור במקומות צפופים. בכל העולם רואים נהירה אל הערים הגדולות

אכן, אנשים רבים נהנים מיתרונותיה של העיר הגדולה, המאפשרת מגוון מקומות תעסוקה, מסחר ובילוי, מגמה מבורכת מבחינה סביבתית וחברתית מנקודת מבט לאומית. עם זאת, לא כל אחד שחי בעיר נהנה מאיכות החיים של מי שיכול להרשות לעצמו פנטהאוס במנהטן. רוב תושבי הערים בעולם חיים במקומות צפופים, אלימים ולא סימפטיים. קל מאד לדגול ביתרונות של ערים צפופות מאד כאשר יש יכולת כלכלית אישית לקנות פינה שקטה ומרחב אישי בבית. לרוב הציבור אין משאבים כאלה.

אבל זה רחוק מלהיות כל הסיפור. מדדים המשווים איכות חיים בעולם כיום בין יישובים שונים, משקללים מספר גורמים המשפיעים על איכות החיים. אחד מהאינדיקטורים החשובים הוא קיומם של שטחי נופש ופנאי לרווחת הציבור. באופן בולט, הערים בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם, הן בעלות צפיפות מתונה, ומשופעות בריאות ירוקות.

בישראל, המלצות המשרד להגנת הסביבה קבעו ערך מינימום של 10 מ"ר שטחים ירוקים פתוחים לנפש (5 מ״ר בתוך כל שכונה, 5 מ״ר פרוס בישוב כולו) שעל כל רשות מוניציפלית לספק לתושביה. אולם הנחיות לחוד ואילוצי צפיפות לחוד – כבר היום ערים רבות במרכז הארץ אינן עומדות בקריטריונים הללו. עיריית גבעתיים, למשל, אינה מצליחה לספק חצי מן השטח הפתוח האמור, אך היא ממשיכה לקדם בנייה מגדלים. נשאלת השאלה, ״איפה הילדים ישחקו ?"

אחת הגישות המאפשרת איכלוס של כמות אנשים הולכת וגדלה, תוך שמירה על מרחבים פתוחים מחוץ לערים, היא ציפוף עירוני (כפי שנעשה בתמ"א 38). ציפוף שכזה אינו בא בלי מחיר: הבנייה הצפופה והיעדר צמחייה ירוקה הופכים את השכונה לגוש משמים של בטון ואספלט, פוגעים באיכות החיים של התושבים, ומורידים את ערך השכונה.

בהיבט אחר – גם העירוניים ביותר שבינינו בדרך כלל זקוקים לתקופות של "אוורור" ושחרור מהשאון של העיר על ידי בילוי במרחב הפתוח, שיד אדם לא ניכרת בו בכל מקום. ואכן התכנסות האנושות בערים הגדולות והצפופות מאפשר לתושביהם ליהנות מעורף טבעי עצום 'שהתפנה' ואליו הם יוצאים בסופי השבוע לבלות. עם המשך גידול באוכלוסין – עד כמה הצורך שלנו במרחב יקבל מענה בישראל?

ראו למשל את הצפיפות ומספר המבלים באתרי הבילוי בטבע בחופשים ובחגים. כבר היום בימי שיא של נופש – חול המועד פסח או יום העצמאות, בשעות הבוקר, אתרים פופולריים כגון עין גדי ויער בן שמן מתמלאים ונשמעות קריאות ברדיו לציבור ״לא להגיע לאתרים כי פשוט אין מקום״. לפני שנה, 50,000 אנשים שנסעו לכינרת במהלך חול המועד פסח, חזרו הביתה ולא יכלו לעשות קמפינג באגם היחיד שלנו.

תארו את המצב כשאוכלוסיית ישראל תהיה כפולה (בעוד שלושים שנה) או משולשת? ככל שאוכלוסיית המדינה תמשיך לגדול, הביקוש לשטחי נופש ימשיך להתעצם, ואילו ההיצע – ילך ויקטן. רבים מאיתנו שהינם בעלי אמצעים מעדיפים לטוס לחו"ל כדי ליהנות ממרחבים פתוחים משמעותיים, במקום להסתפק בשטחים המעטים שעוד נותרו והולכים ומצטמצמים בתוך ישראל. לא בטוח שבעתיד השטחים הפתוחים המעטים של ישראל יוכלו לתת מענה לתושבי העיר של המדינה.

7. גם אם נסכים שיש בעיה, לא ניתן להוריד ילודה באמצעים דמוקרטיים. אתם רוצים שנהיה סין?

מדינות דמוקרטיות רבות מאמצות כיום מדיניות דמוגרפית פעילה, שמטרתה עידוד או צמצום ילודה באמצעים דמוקרטיים. קיימים מגוון של אמצעים לעידוד או צמצום ילודה, הנסובים סביב מתן תמריצים כלכליים מתאימים וכן יצירת מודעות וחינוך הולמים. האמת היא, שהפריון הגבוה בישראל כיום הוא גם תוצאה של מדיניות ציבורית הפוכה – לעידוד ילודה – שהתקבלה באופן דמוקרטי – וניתן באותה מידה לשנות אותה.

ארגז הכלים הדמוגרפי הוא רחב ביותר, וכולל בין השאר: העצמת נשים וקידום שוויון מגדרי, הגדלת מימון הפלות, הכנסת אמצעי מניעה לסל התרופות, הקטנת מימון טיפולי פוריות, העלאת גיל הנישואין או הגיל שאפשר לקבל משכנתא לזוגות צעירים, אכיפה וענישה כנגד פוליגמיה ונישואי קטינים, הגבלת הסבסוד הציבורי לשני ילדים ראשונים והעמסת העלויות הראליות בעבור כל ילד נוסף, ביטול קצבאות הילדים, חינוך מיני וחינוך לאמצעי מניעה, חקיקת חוק לימודי ליבה, ועוד ועוד. יש לשקול בכובד ראש את כל אחד מהאמצעים הללו ולבחור את המתאימים ביותר ליישום בחברה הישראלית.

היבט מרכזי בגידול ילדים הוא כלכלי. עלות גידול ילד בישראל גבוהה וחלק ניכר מעלויות חינוך ובריאות ילדים, עבור חלק ניכר מהמשפחות, ממומן על ידי המדינה מכספים שמקורם בתשלומי מס של אזרחים שאינם בני המשפחה. גובה המס היה שונה מהותית ללא העברות אלו וזכות האזרחים לקבוע לאן יופנה כספם. מכאן ברור כי מדיניות שקובעת גובה מימון ילודה מרבי באמצעים דמוקרטיים, אינה מפרה כלליים דמוקרטיים יותר מאשר מדיניות המעודדת אותה.

8. צמצום ילודה היא התערבות גסה בחופש הפרט. זה לא עניינו של אף אחד כמה ילדים אני בוחר להביא

איש בישראל, וגם לא חברי הפורום, אינו קורא להגבלת ילודה כפויה בישראל, ואין בכוונת איש להיכנס לחדר המיטות של אזרחי המדינה. עם זאת, ברשות ממשלת ישראל כלים רבים – כלכליים והסברתיים – היכולים לעודד משפחות ישראליות להביא מספר ילדים גדול או קטן יותר מהממוצע. כלים אלו נמצאים בשימוש ממשלת ישראל כבר היום – עבור עידוד הקמת משפחות מרובות ילדים – ומשמשים ברמה זו או אחרת את מרבית המדינות בעולם.

ממשלה יכולה להחליט כי היא נותנת תמיכה כלכלית מלאה בדמות קצבאות ילדים, סבסוד חינוך ובריאות ועוד, רק למספר ילדים מסוים למשפחה [מי שיבחר להביא יותר ילדים ולממן אותם לבד מוזמן להמשיך ולעשות זאת], או להפך – לתת תמיכה מוגדלת במיוחד למשפחות להן 10 ילדים. עשרות מחקרים בישראל וברחבי העולם הראו השפעה של צעדים אלו על מספר הילדים למשפחה במדינות שונות.

בפועל – ממשלות ישראל לדורותיהן, מאז קום המדינה ועד היום, מובילות מדיניות המעודדות בפועל משפחות מרובות ילדים. מי שחושב שהמדינה אינה פועלת להשפעה על מספר הילדים למשפחה בישראל כיום, טועה. אנו טוענים כי אותם כלים – לאור האתגר העצום שמציב גידול האוכלוסייה המטאורי בישראל על איכות החיים העתידית של כל ישראלי וישראלי – צריכים לשמש את ממשלות ישראל על-מנת לעודד משפחות קטנות ולא משפחות גדולות.

ברמה העקרונית – כמו זכויות רבות אחרות, גם הזכות להוליד ילדים איננה קיימת במרחב ריק, ומתיחתה מעבר לסף מסוים פוגעת בזכויות בסיסיות אחרות של הפרט והזולת, כגון הזכות לרווחה כלכלית, הזכות לחופש תנועה, ובסופו של דבר גם זכות הדורות הבאים להביא ילדים. ילודה בלתי מבוקרת בדור הנוכחי עלול להחמיר את תנאי המחייה מבחינה כלכלית, חברתית וסביבתית במידה כזו, שכעבור דור, שניים או שלושה האפשרות להוליד ילדים תצטמצם ביותר.

לגידול באוכלוסיה יש מחיר כלכלי וסביבתי משמעותי, והוא צורך משאבים רבים, כגון קרקע, אנרגיה, מים ומזון. בעוד שלכל פרט בחברה עשוי להיות אינטרס להביא עוד ילדים ולצרוך משאבים נוספים, האינטרס של החברה בכללותה הוא צריכה מבוקרת של המשאבים ושמירתם למען הדורות הבאים (קונפליקט המכונה tragedy of the commons).

חובתה של מדיניות אחראית היא לנהל את המשאבים באופן בר-קיימא על מנת לוודא חלוקה צודקת שלהם בהווה, ובעיקר בעתיד. חופש הפרט להביא ילדים, חשוב ככל שיהיה, אינו יכול להצדיק התנהלות חסרת אחריות של החברה ללא פיקוח וראייה לעתיד. מחובתה של חברה נאורה לשמור על יציבות דמוגרפית לצורך הבטחת עתיד טוב גם לדורות הבאים.

זאת ועוד, מחקרים רבים מראים כיצד באופן גורף שיעורי העוני והיעדר ההשכלה במשפחות מרובות ילדים גבוה יותר מבשאר האוכלוסיה. את המחיר משלמים קודם כל ילדי משפחות אלו, ואיתם כלל החברה. מודעות ההורים למשמעות התנהלות משפחתם הינה גם חובה חברתית ממדרגה ראשונה שעל החברה והמדינה להציג בפני אזרחיה.

בסופו של יום, הן הצורך והן הליך יישום הפחתת סובסידיות לעידוד ילודה הם הליכים דמוקרטיים ביסודם, הנובעים לטובת הכלל. הממשלה חד משמעית לא כופה ולא צריכה לכפות מספר ילדים רצוי. אך להבדיל, היא גם לא צריכה להציע מימון נרחב למספר ילדים פר משפחה המהווה נטל על החברה הכוללת. אם משפחה רוצה להתרחב, זכותה לעשות זאת בתנאי שהעומדים בראשה מסוגלים לעמוד בעלויות הכרוכות בכך.

9. עבור החרדים הבאת ילדים היא מצווה, לכן הילודה שלהם תמיד תהיה גבוהה

אין בהלכה היהודית שום חובה להקים משפחות גדולות. סוגיה ידועה במשנה דנה בהיקף מצוות ״פרו ורבו״ – ולמרבית הפליאה, הן בית שמאי והן הלל הסכימו כי אפשר להסתפק בשני ילדים – גם אם אין הסכמה בדבר התמהיל: (״"לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים; ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב – א"ט) 'זכר ונקבה בראם'." -משנה יבמות, ו, ו, תלמוד בבלי,יבמות סא, ב.) ובאותו דיון, רבי נתן קובע כי אפשר להסתפק בבן או בת אחת ("רבי נתן אומר בית שמאי אומרים זכר ונקבה – תלמוד בבלי,יבמות סכ, א).

בתלמוד – האמוראים הלכו צעד נוסף ואף אסרו על ילודה כלל במצב של רעב – כלומר תנאים אקולוגיים קשיים. הראייה לכך היא התנהלות של יוסף בתורה, אשר צפה שבע שנים רזות והסתפק בשני ילדים בלבד. (אמר רב יהודה אמר רב: כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה שנאמר (איוב ה, כ): 'ברעב פדך ממות'… אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון (בשנים של רעב) שנאמר: 'וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב'." -תלמוד בבלי, תענית, י"א, א).

מי שטוען שהמסורת היהודית אוסרת את תכנון משפחות או אינו מכיר את ההלכה או מעוות אותה בכוונה.
אפילו בחברה החרדית האדוקה, שיעור ילודה גבוה אינו 'צוו משמים' ולראיה, שיעור הילודה במגזר החרדי בעשורים הראשונים לקום המדינה עמד על 2-3 ילדים לאישה בלבד. רק בשלושים השנים האחרונות, בעקבות שינוי מדיניות הממשלה כהגדלת קצבאות הילדים בשנות השמונים, החל שיעור הילודה לעלות. מאידך, הקטנת קצבאות הילדים בשנות האלפיים הביאה עמה ירידה מסוימת בשיעור הילודה, כולל החרדית.

10. ישראל מתמודדת כיום עם אתגר אדיר של אוכלוסייה הולכת ומזדקנת. צמצום הילודה רק יחריף את הנטל הכלכלי על הדור הצעיר. האם יש לזה בכלל היתכנות כלכלית וחברתית? האם ניתן לעשות את זה בלי לידון מליונים לעוני?

העולם העתידי צועד בעשורים הקרובים באופן ברור לכיוון של אוטומציה, משרות רובוטיות וצמצום של היצע המשרות, צעד שיוביל לעליה חדה בשיעורי האבטלה – הן במדינות אירופיות מזדקנות בעלות קצב גידול אוכלוסיה נמוך, הן בקרב מדינות צעירות בעלות ילודה גבוהה. כדאי להקשיב דווקא לראש ממשלת יפן – המדינה היחידה בעולם היום אשר האוכלוסיה שלה מצטמצמת בפועל בשנים האחרונות – אשר טוען שהיה שמח אם מגמת הצמצום במדינה שלו הייתה דווקא מחריפה, בטענה שמצב כזה יסייע למדינה להמשיך את שיפור תוצאות המשק היפני בשנים האחרונות.

בעתיד בו לא תהיה בידי מדינות אופציה ריאלית של משרה לכל צעיר, הנחת היסוד הרווחת כי ריבוי צעירים ומהגרים במדינה מסייעת להגדלת התוצר, הפריון והצריכה צפויה להישבר – נתח האוכלוסיה המבוגרת בכלל האוכלוסיה אכן צפוי לגדול, אך בהתחשב בכך שרוב הציבור מלכתחילה לא יידרש לעבוד במערכת הכלכלית העתידית – שכבה גדולה של צעירים כבר אינה אקוטית כבעבר לשימור הצמיחה הלאומית של מדינה נתונה.

חשוב לציין כי גם אם מגמה זו תהיה דראסטית פחות מהצפוי – צמצום גידול האוכלוסיה במדינה צפופה דוגמת ישראל 2030 הוא צעד שאין מנוס ממנו גם במחיר של נזק כלכלי זמני למספר שנים. כאשר אנו אומדים את הפגיעה הקבועה באיכות החיים אל מול נזק כלכלי זמני – שהרי שינוי היחס בין הדור המבוגר והצעיר בישראל ימצא נקודת איזון חדשה [הגדרת מבוגר הכשיר לשוק העבודה תשתנה, היות וגיל הפנסיה בהכרח יעלה משמעותית] – אין ספק כי במחשבה ארוכת טווח – אין זו סיבה המצדיקה את המשך טמינת הראש בחול.

זאת ועוד, ניתן ללמוד ממדינות אשר כבר חוו תהליך של צמצום ילודה והזדקנות אוכלוסיה בעשורים האחרונים – מיפן ועד הולנד וגרמניה – כי לאחר פרק זמן נתון הצמיחה הכלכלית מתאזנת ומוצאת איזון מחודש.

11. כל נבואות הזעם בעבר על הסכנות בגידול האוכלוסיה לא התממשו. הפיתוחים הטכנולוגיים שיומצאו בעתיד יאפשרו להכיל אוכלוסיה גדולה יותר

הוגי עבר בולטים שהזהירו מסכנות פיצוץ אוכלוסין כלל עולמי – תומאס מלתוס או פרופ' פול ארליך – דנו בהשפעות גידול האוכלוסיה על יכולת האנושות לספק מזון וחומרי גלם לתושביה. אפשר להצביע על כמה טעויות של מלתוס: הוא לא ידע שיפתחו אמצעי מניעה שיאפשרו לאנשים לתכנן את משפחתם, והוא לא צפה פיתוח חקלאות מודרנית ומתוחכמת שהגדילה את היבולים בצורה ניכרת. יחד עם זאת, הוא לא טעה בהרבה. במהלך 10 השנים האחרונות 100 מיליון בני אדם מתו מרעב, בעיקר באפריקה. במדינות שבהן האוכלסיה יציבה או גדלה בקצב איטי – אין רעב, גם באפריקה. כתב העת The Economist בחן את התחזיות של ארליך וסיכם שהוא צדק בגדול, אך טעה רק בעיתוי.

אך סיפור השלכות גידול האוכלוסיה לא מתחיל ונגמר ברעב, מוות ומחלות, אלא גם באיכות החיים – החיים עצמם. פליטת גזי חממה, כריתת יערות, שימוש במים מעבר ליכולת מלוי טבעי, זיהומי אויר ומקורות המים, הכחדת מינים מתמשכת, שינויי אקלים, גודש בערים ואיתו השלכות כלכליות, חברתיות וסוציאליות שליליות על תושביהם הם חלק מהקשיים הנערמים על האנושות בלי פתרונות מספקים היום ובעתיד הקרוב.

רק שליש מתושבי כדור הארץ נהנה היום מרווחה כלכלית. מיליוני ילדים סובלים מתת-תזונה, כאשר גם ב-2017 רעב גורם למותם של כ-3 מיליון ילדים בעולם מדי שנה. גם אם המדינות המתקדמות בעולם ילמדו להפחית את הנזק הסביבתי שלהן, הפחתה זו לא תפצה על הגדלת הנזק של כלל שאר האנושות, נזק אשר במרבית המדינות בעולם כיום – העולם המתפתח – עדיין נמוך יחסית, אך צפוי לעלות באופן עקבי (סביר יותר שהודו תהיה כארה"ב מאשר ארה"ב כהודו).

רבים מהעימותים המדיניים, המלחמות ואירועי ההגירה ההמונית המתרחשים כיום ברחבי העולם קשורים קשר הדוק לגידול מטאורי באוכלוסיה מעבר לכושר הנשיאה של אזור נתון, גידול הגורר אחריו נזק סביבתי כבד, עוני, רעב ומלחמות. מספיק להציץ ולראות מה קורה בסוריה, בסודן, בקונגו, באריתריאה ובסומליה, ולהבין את התהליכים הדמוגרפיים והסביבתיים כבסיס האירועים הפוליטיים.

חברה נאורה ושלטון אחראי אינם יכולים לאפשר גידול בלתי-מבוקר של האוכלוסיה מתוך ציפייה לפיתוחים טכנולוגיים שעדיין אינם בנמצא או שיהיו נפוצים ביום מן הימים. מעבר לחיוניותם של שירותי מערכת אקולוגית כבסיס התמיכה לחיים, טבע האדם הבסיסי עדיין לא השתנה. קיים צורך עמוק במרחב, בצמחייה ירוקה, ובסביבת מחייה נעימה ושקטה, צורך שקשה לתת לו מענה הולם בחברה צפופה. וסביר אפוא להניח כי השלכות בלתי הפיכות רבות – גם אם התעכבו – עדיין עשויות להתפתח מהר מהצפוי.

על ההיבטים הגלובאליים ישנו גם ההיבט המקומי שלנו – צפיפות האוכלוסין בישראל גבוהה כבר היום בהרבה מזו שבמרבית מדינות העולם, פער שרק צפוי ללכת ולהתרחב בעתיד. גם אם חלק מנבואות הזעם הכלל עולמיות עדיין לא התממשו, השלכותיהן עלינו – בקצה החנית של נזקי הצפיפות על חבלי ארץ בעולם – יגיעו בהיבטים רבים מוקדם יותר מבמקומות אחרים.