18.12.2020 |  מירב ארלוזורוב | TheMarker

"ישראל מתיימרת לעשות את הבלתי אפשרי: לצמוח כמו ניגריה, ובה בעת לשמר רמת חיים כמו בהולנד.
איך עושים את זה? לאיש אין מושג, וגם אין תקדים בעולם שאפשר ללמוד ממנו. הניסוי הישראלי הייחודי — גידול טבעי של עולם שלישי, רמת חיים של עולם ראשון — מציב בפני ישראל אתגרים ניהוליים ללא אח ורע.
ספק אם רבים בישראל מקדישים מחשבה למשמעות הדהירה לכיוונה של בנגלדש. פורום "צפוף" לאוכלוסייה, סביבה וחברה, בניהולו של פרופ' אלון טל, ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, הוא אחד הגופים הבודדים העוסקים בהשלכות הצפיפות.
 
משבר הדיור הקיים, שלאור צורכי הבינוי הבלתי אפשריים כנראה גם יימשך, הוא סממן אחד של הצפיפות הישראלית.
הצפיפות העצומה בכיתות הלימוד היא היבט נוסף, כמו גם העומס הנורא בחדרי המיון, העמוס הנורא בבתי החולים, עומסי התנועה הבלתי אפשריים, הזמן הממושך לניהול דיונים בבתי המשפט, וכמובן הצפיפות הבלתי נסבלת באתרי הטבע בסופי השבוע ובחגים. עם 1.5 מיליון יחידות דיור נוספות, שמטבע הדברים יחסלו חלק ניכר מהשטחים הפתוחים בישראל — ויהפכו את הערים הישראליות למקבץ בלתי אפשרי של מגדלי מגורים — טבע פתוח ייהפך למשאב בסכנת הכחדה בישראל.
"אנחנו מתקרבים לרגע שבו כמות החיים תפגע באיכות החיים", אומר טל, ומצביע על חופי הכנרת, שמדי שנה נסגרים למבקרים בחופשת הפסח בגלל תפוסה מלאה, כהמחשה למשאבים המוגבלים ולחוסר היכולת שלנו להכיל את הצפיפות. "אי אפשר לדבר על רמת חיים בלי לדבר גם על איכות החיים — היכולת לבלות בחיק הטבע בלי להיכבש בידי המונים; לשבת ברכבת ולא לעמוד במעבר עם עוד מאות נוסעים; ואפילו תעסוקת צעירים: עם כל כך הרבה ילדים שנולדים, איזו תעסוקה יש לנו להציע להם בעידן שבו הבינה המלאכותית מחליפה בני אדם?"

ליחצו כאן לקריאת המאמר המלא באתר TheMarker