כשישראל תהיה הצפופה ביותר בעולם המפותח

המועצה הלאומית לכלכלה פירסמה לפני כחודש מסמך ממשלתי ששמו "תרחישי אוכלוסייה אזוריים למדינת ישראל לשנים 2015–2040". על פי הממצאים, בעוד 23 שנה תמנה אוכלוסיית ישראל 13 מיליון תושבים — תוספת של כ–5 מיליון איש, והמדינה תהיה המדינה הצפופה ביותר בעולם המפותח. הצפיפות תשפיע על חיי אזרחי ישראל יותר מכל החלטה אחרת המתקבלת כרגע בממשלה. בניגוד לאתוס הממשלתי המסורתי, ולדו"חות החגיגיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המתפרסמים מדי יום העצמאות, אין בדברי המועצה כל צהלה לנוכח גידול האוכלוסין הצפוי, אלא יותר רמיזה לסיכונים משמעותיים.

השיח הציבורי המועט על הממצאים התמקד בשני היבטים של הדו"ח: ההזדקנות הצפויה של החברה הישראלית והכפלת שיעור החרדים מ–11% ל–20% ב–2040. אלה מגמות חשובות, שיש לתת עליהן את הדעת, אולם דווקא הנקודה המרכזית בדו"ח הוחמצה לחלוטין: השינוי ההיסטורי בקצב גידול האוכלוסייה.

במהלך רוב שנות מדינת ישראל היתוספו לאוכלוסייתה מיליון תושבים מדי עשור: ב–1950 היו כמיליון תושבים במדינת ישראל, ב–1960 2 מיליון, ב–1970 — 3 מיליון, וכן הלאה. כבר אז היה מדובר בקצב הגידול המהיר ביותר במדינות הנמנות היום עם ה־OECD. צמיחה מואצת יוצרת אתגרים לאומיים אדירים מבחינה סביבתית חברתית: תשתיות קורסות, ושירותים ציבוריים — בתי החולים, בתי הספר ובתי המשפט — נעשים למקומות צפופים מאוד ברמת שירותים ירודה.

כעת מבשר הדו"ח, שבמקום מיליון תושבים לעשור, אנו נכנסים לעידן של 2 מיליון תושבים בעשור. אפשר להשוות את המצב של מדינת ישראל לאדם הרץ על הליכון: עד עכשיו בקושי הצליח לעמוד בקצב. מחירי הדיור הגבוהים והפקקים האכזריים הם למעשה סימפטום של הקושי בסגירת פערים תוך כדי ריצה. והנה, פתאום מכפילים את מהירות ההליכון. מי שטען שיש למערכות התכנון מענה לקצב הגידול הדמוגרפי צריך עתה לחשוב פעמיים. מדי יום הצפיפות הגוברת מזכירה לנו, שכמות החיים כבר פוגעת באיכות החיים.

עד לאחרונה, חוקרים שהעזו להתייחס לסוגיה הדמוגרפית לא אהבו להדגיש את התרומה של המגזר החרדי והבדואי לצמיחת האוכלוסין, שמא יאשימו אותם בהגברת השנאה בחברה הישראלית. עם זאת, אחד המסרים מן הדו"ח של המועצה הלאומית לכלכלה הוא, שלא ניתן עוד להתחמק מן ההשלכות של דפוסי הילודה בקרב המגזרים הללו, שכן הם הרי אסון.

יחס התלות הוא מדד כלכלי חיוני, המשקף את מספר "המפרנסים", לעומת מספר "האוכלים", בחברה, או, באופן פורמלי, שיעור ה"נתמכים" מתוך החברה. אחת הסיבות שהכלכלה בישראל לא הגיעה עד היום לממדים של מדינות עשירות באירופה היא יחס תלות גבוה. בהעדר שינוי בסיסי ויסודי במערכת החינוך ובתמריצים הקיימים בארץ, הרי שבתוך 23 שנה יגיע יחס התלות לרמה מסוכנת מבחינה כלכלית. דו"ח פנימי של משרד האוצר מצביע על אפשרות של פשיטת רגל נוסח יוון, אם המגמות הנוכחיות ימשיכו והגירעון יתפח. הדבר מקבל משנה תוקף לנוכח הזדקנות החברה בישראל. מן הדו"ח של המועצה הלאומית לכלכלה אפשר להבין, שפשיטת הרגל עלולה להתרחש הרבה יותר מהר מכפי שהעריכו.

מדינת הרווחה הומצאה כדי ליצור רשת ביטחון לקבוצות מוחלשות: אנשים שעברו תאונה או מחלה קשה צריכים לקבל עזרה מהרשויות. הרשת הזאת לא נבנתה כדי לממן מגזר שלם שאינו תורם משמעותית לכלכלת המשק. כאשר היום שבו חמישית מהציבור הישראלי הוא חרדי כבר מעבר לפינה, המשך המדיניות של עידוד הילודה וסבסוד האבטלה — לרבות חלוקת קצבאות ילדים, הטבות בארנונה למשפחות גדולות, מענקי לידה והשלמת שכר — הוא טעות חמורה. הדבר יביא לכך שבעתיד הקרוב איש לא יוכל ליהנות משירותי רווחה בסיסיים.

בשנים האחרונות חלו שינויים ברוכים בתחומים כמו גיוס חרדים, הרשמת חרדים למוסדות להשכלה גבוהה ושילובם בשוק העבודה, אך השמחה על התפנית מעט מוגזמת. כ–60% מהגברים החרדים נושרים מהלימודים, ואיכות הלימודים בחלק מהמכללות ירודה. מדיניות ציבורית המאפשרת לילדים להישאר במשך 13 שנה במערכת חינוך הממומנת מתקציב המדינה, בלי לקבל ידע בסיסי במתמטיקה, מדע ואנגלית, מביאה את המשק הישראלי למשבר חמור.

מדינת ישראל היא הוכחה לכך, ש"מגמה איננה גורל". בשנות ה–50 וה–60 היתה הצדקה למדיניות ממשלתית לאומית המעודדת ילודה. היום מדובר במדיניות הרסנית, שתשפיע לרעה על איכות החיים, והיא מוכרחה להשתנות. כאשר יחיו בישראל 13 מיליון בני אדם כבר יהיה מאוחר מדי. מוטב לנטוש עוד היום, באופן מושכל ויזום, את התפישה המיושנת, הרואה בצמיחת האוכלוסין יעד לאומי, ולהחליפה בשאיפה ליציבות דמוגרפית. אם לא נעשה כן, נשאיר את הפתולוגיה החברתית ואת ההחלטות הקשות לילדינו.

פרופ' טל הוא ראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב ויו"ר משותף של "צפוף — הפורום הישראלי לאוכלוסייה, סביבה וחברה"

[לחצו כאן לקריאת המאמר המקורי בעיתון "הארץ"]