שיטוח העקומה האנושית

מאמר אורח  /  סטיבן קליין – 17.6.2020

אם יש דבר אחד שלמדנו ממגפת הקורונה הנוכחית, זה חשיבותו של קונספט חדש – שיטוח עקומה. הפעולה הזו משפיעה על האנושות בימים אלה באופן כפול, אחד מוכר לנו היטב והשני – הרבה פחות.

בני האדם אוהבים סיפורים על לחימה באויבים, אך הקורונה אינה אחד מהם. היא פשוט עושה את אותה פעולה שכל יצור חי אחר עושה: שורדת ומתרבה. אין לה כוונה להרוג את בני האדם שבגופם היא חיה – למעשה, להרוג אותם יפחית את הסיכוי שלה לשרוד. עם זאת, לקורונה אין את היכולת לווסת באופן מודע את פעולותיה. אחרת היא הייתה משתמשת בריחוק חברתי כדי למנוע התרבות יתר שתהרוג את הגוף בו היא חיה. היא הייתה משטחת את העקומה – לא מגיעה להתפשטות מקסימלית, אבל שורדת הרבה יותר זמן בתור מין חי.

 

כיצורים תבוניים, אנחנו כבני אדם יכולים לקבל החלטות על התנהגותנו. כשזה מגיע למגפת הקורונה, החלטנו באופן וולונטרי להישאר בבתים ולהרוס את הכלכלות שלנו בשם ההישרדות. אבל היכולת הזו הופכת את קבלת ההחלטות המודעת שלנו לחרב פיפיות. אנחנו יכולים לדמיין סיפורים על היותנו בלתי מנוצחים. היכולת הזו מאפשרת לנו ליישם צעדים דוגמת סגר עבור שיטוח העקומה, בזמן שהמעשה הזה פוגע באינטרס הישיר שלנו בטווח הקצר, כפי שאנו תופסים אותו.

 

דמיינו שלקהילת הקורונה היה נשיא כמו טראמפ. אם היית אומר לו שעל תאי קורונה ברחבי העולם להאט את הקצב, הוא יגיד לך, "אין סיכוי, אנחנו מחזירים את הקורונה לגדולתה". הוא יתפאר בכך שיש מעל 2,000,000 מקרים, "שיא של כל הזמנים".
ומה עם מקומות בהם הוירוס מתחיל להעלם? "פייק ניוז".

חישבו עכשיו על בני האדם. אין לנו כוונות זדון. אנחנו רוצים לגדול ולשגשג, אבל בכך אנחנו לאט לאט מנצלים את משאבי הכוכב. בסופו של דבר, נהרוג את הגוף בו אנחנו חיים, אנחנו פשוט לא יודעים מתי. ככל שנמשוך את ניצול המשאבים לאורך תקופה ארוכה יותר, נוכל לשמור על תיפקוד הציביליזציה כפי שאנחנו רוצים. הבעיה היא שכדור הארץ לא יכול לבצע ריחוק חברתי בשביל לשטח את העקומה עבורנו. אנחנו חייבים לעשות את זה בעצמנו.

 

מה האפשרויות שלנו? הסיפור הפופולרי ביותר שאנחנו מספרים לעצמנו הוא שהמצאות וטכנולוגיה כגון אנרגיות מתחדשות יאפשרו לנו להימנע מסוף קטסטרופלי. זה בהחלט מאמץ ראוי, אבל בסופו של דבר יש לו מגבלות. חלק מהפתרונות, כגון דלקים ביולוגיים, נמצאו כמזיקים בדומה או אף יותר מדלקים פוסיליים. אפילו אנרגיות מתחדשות כגון פאנלים סולריים ורוח משאירות טביעת רגל פחמנית משמעותית במהלך בניית הפאנלים והטורבינות. אפילו מיחזור הוא בעייתי, כפי שמאמרים רבים הראו, והרבה מחומרי המיחזור מגיעים מגיעים בסוף למזבלות רעילות בדרום מזרח אסיה.

 

אנחנו גם עומדים בפני דילמה אנושית נוספת – מדינות מתפתחות רוצות להעלות את רמת החיים של אזרחיהן ולסגור את הפער הכלכלי בינן לבין העולם המפותח. מגמה כזו מותחת בהכרח במידה נוספת את משאבי כדור הארץ.
המענה האולטימטיבי והפחות משביע רצון עבור האדם הבודד לאתגר האדיר הזה הוא הפחתה של השפעתו על המשאבים – לקנות פחות, לנסוע פחות ולהאט את קצב גידול האוכלוסיה. כפי שאלון טל כותב בסיפרו "הארץ מלאה", אנחנו לא אמורים למדוד את כושר הנשיאה של מדינה או של העולם במונחים של כמה אנשים הוא יכול להכיל, אלא כמה אנשים ניתן להכיל תוך שמירה על איכות חיים מתקבלת על הדעת.

 

העובדה שהתייחסות לפיצוץ אוכלוסין היא הדרך היעילה היחידה לשטח את העקומה כשזה מגיע לקיום בר קיימא של האנושות על כדור הארץ, היא אמת כואבת שרק אנשים שמאמינים שמשיח יציל אותנו יכולים להכחיש.

קשה לקבל את העובדה הזו, כי היא דורשת מאיתנו להסתכל לא רק על תקופת החיים שלנו, או אפילו על הדור הבא, אלא על תקופה של מספר דורות קדימה. טכנולוגיה אכן דוחה מעט הלאה את המועד בו יאזלו המשאבים, אך אם לא נתכנן קדימה, המשבר העתידי יפגע בנו בעוצמה שתגרום למשבר הקורונה הנוכחי להיראות זניח. היום הזה מגיע מהר משאנחנו מצפים – אנחנו כבר עכשיו בסכנה שיאזלו הדגים ויערות הגשם בתוך מאה שנים בלבד.


ללמוד כיצד לשטח את העקומה של עצמנו היא אולי התובנה החשובה ביותר שאנחנו יכולים לקחת מהמגיפה הזו.

————————————

סטיבן קליין הוא עורך בכיר בהארץ באנגלית ומרצה באוניברסיטת תל אביב בתכנית ליישוב סכסוכים ובאוניברסיטת בן גוריון בתכנית לסטודנטים מחו"ל.