אחרי הזדחלות מורטת עצבים בפקקים הצלחתם, איכשהו, לאתר חניה פנויה בקרן רחוב, או שנאלצתם לשלם עשרות שקלים על שימוש בחניון, שהיה עמוס כמעט עד אפס מקום. מרגע שנפטרתם מהרכב הרגשתם קלים יותר, ותוך כדי שאתם מזמזמים את הלהיט התורן "סתלבט בקיבוץ", צעדתם לעבר מחוז חפצכם, בעיבורה של אחת מערי הבטון הישראליות.

 

יכול להיות שהיעד שלכם היה אירוע קולינרי ממותג או הפנינג לילדים פלוס מתנפחים. זה לא משנה, כי בכל מקרה זו הייתה זוועה. ככל שהתקרבתם הבנתם יותר ויותר שהרעיון לצאת לבילוי משפחתי חביב ותמים לא היה שלכם בלבד, ושהמוני בית ישראל חשבו בדיוק כמוכם. בכל זאת כבר הגעתם, אז פילסתם דרך בתוך הדחיסות, הזעתם בתורים הארוכים והמבולגנים, ולבסוף גם רכשתם משהו לשתות במחיר מופקע. היה חם, היה צפוף, היה מלוכלך, ובואו נודה על האמת, בליבכם קיללתם את כל מי שסביבכם.

 

אם יש נחמה בסיפור שלעיל, היא שמדובר בצרת רבים. כמוכם יש עוד המון ישראלים, וכולם סובלים מהצפיפות, מהפקקים, מהתורים הארוכים ומהעצבים שמתלווים לכל אלה. בזמן האחרון, יש גם יותר ויותר חוקרים ישראלים שמזהירים שהצפיפות ההולכת וגוברת בישראל היא איום קיומי של ממש. "כשאני מביט קדימה", אומר הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב, "אני רואה עתיד שחור משחור".

 

האמת צריכה להיאמר: אנחנו רבים מאוד, אולי רבים מדי. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), בסוף שנת 2020 חיו בישראל כמעט 9.3 מיליון איש, והמספר הזה גדל בקצב של כמעט שני אחוזים בשנה. בשל גודלה, או ליתר דיוק קוטנה, כמות האנשים הזו הופכת את ישראל לאחת המדינות הצפופות בעולם המערבי (על פי יחס של מספר אנשים לקמ"ר). למעשה, אנחנו חיים במדינה השלישית בצפיפותה בקרב מדינות ה-OECD, אחרי הולנד ודרום-קוריאה.

 

אלו החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהצפיפות הישראלית נמצאת בנסיקה.

 

בניגוד להולנד ולדרום-קוריאה, שאוכלוסייתן הולכת ומצטמקת, קצב גידול האוכלוסייה בישראל הביא לכך שבין השנים 1990 ל-2020 הוכפלה כמות האנשים במדינה, ועל פי ההערכות המחמירות ביותר של הלמ"ס, ב-30 השנים הבאות צפויה האוכלוסייה בישראל להכפיל עצמה שוב. זה אומר שב-2050 יחיו בישראל הקטנה כ-18 מיליון איש. חשבו על זה בפעם הבאה שאתם מתכננים לצאת מהבית, ולא משנה לאן.

 

אם נבואת הזעם של הלמ"ס תתגשם, ישראל צפויה לזכות בתואר מפוקפק למדי: בהתאם לתחזיות האו"ם, ב-2050 היא תהיה מדינה צפופה יותר ממדינות כמו האיטי, רואנדה ומלאווי. אם הרשימה הזו עושה לכם קונוטציה של עולם שלישי, אתם לא טועים. למעשה, הישראלים מתרבים בקצב שמאפיין מדינות מהסוג הזה: שיעור הפריון הכולל בישראל עמד ב-2019 על שלושה ילדים לאישה. לשם השוואה, שיעור הפריון הממוצע במדינות ה-OECD עמד בתקופה המקבילה על 1.7 ילדים לאישה.

 

לדברי פרופ' מנואל טרכטנברג, המסורת הישראלית הרואה בילדים ברכה חייבת להשתנות, ויפה שעה אחת קודם. "המציאות הדמוגרפית בישראל השתנתה מקצה לקצה, אבל הנורמות והמדיניות נותרו כפי שהיו", הוא אומר. "תופעת ריבוי הילדים היא תוצאה של השואה, של החרדה הקיומית של ראשית ימי המדינה, מעטים מול רבים וכו'. אבל התפיסה שאם אתה עושה הרבה ילדים אתה תורם למפעל הציוני – שהייתה נכונה לפני 60 שנה – ממש לא נכונה כיום. ולא רק שזה לא נכון, אלא שאותה תפיסה של ריבוי ילדים דווקא מאיימת על החברה הישראלית".

 

ספירלת הצפיפות הזו, שמזינה עצמה לכדי התפקעות, גרמה לטרכטנברג כבר ב-2018 לצאת באזהרה חמורה. בסיומו של דוח שחובר אז תחת הכותרת "עתיד צפוף", הוא גיבש המלצה שבישראל נתפסת כשערורייתית – עשו פחות ילדים. "הדור הצעיר יהיה חייב להפנים את העובדה ששלושה ילדים בממוצע אינו עקבי עם רמת ואיכות החיים שהם מצפים לה", כתב.

 

"זה באמת משהו שקשה להגיד בפרהסיה", אומר טרכטנברג השבוע. "אתה יוצא למעשה נגד החרדות הקיומיות העמוקות שליוו אותנו הישראלים לאורך המאה ה-20. תפיסתית, אנחנו עדיין תחת הצל הארוך של ימי הקמת המדינה ולא השכלנו להשתחרר ממנו. אבל אני אומר את זה גם לילדות שלי, למרות שזה מאוד לא פופולרי: האקט הפטריוטי בימינו הוא לעשות שני ילדים ולא יותר".

 

הבעיה היא שגם אם טרכטנברג יצליח לשכנע את בנותיו, הוא מאוד יתקשה לשכנע את מוסדות המדינה להפסיק את קצבאות הילדים, ההנחות בארנונה למשפחות מרובות ילדים ועוד שלל הטבות שמגבירות את התמריץ של אזרחי ישראל להיכנס להיריון. "עבור המערכת הפוליטית בישראל, כל סטייה מהאמירה 'ילדים זו ברכה' הנה עדיין בגדר כפירה בעיקר, ועל כן אין כיום היתכנות פוליטית להערכה מחדש אמיתית ברמה הממשלתית, שתוביל למדיניות אחרת", כתב טרכטנברג המפוכח, חבר כנסת בעברו, בדוח שלו.

 

חוקר ופוליטיקאי אחר שחרת על דגלו את המאבק בצפיפות הישראלית הוא ח"כ אלון טל, פרופסור שכיהן כראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל־אביב ונבחר לכנסת בשנה שעברה תחת מפלגת כחול לבן. טל, מייסד הארגון "צפוף – הפורום לאוכלוסייה, סביבה וחברה", מזהיר כבר שנים ארוכות מהעתיד הצפוף שצפוי לישראל והאסונות שהוא טומן בחובו. עד כה, רוב האנשים לא ממש הקשיבו לו. "לא הפנימו את העובדה שאנחנו מייצרים פה מדינה מכוערת, צפופה ולא נעימה", הוא אומר השבוע.

 

כפוליטיקאי, נפגש טל פנים מול פנים עם הקושי שבשינוי הנורמות והתקנות הישראליות בכל הנוגע לילודה. "כשאני הגעתי לכנסת היו אנשים שאמרו לי, 'תרגיע בנושא הזה של הצפיפות, זה ירגיז את החרדים'", הוא מספר. "אמרו לי לא מעט אנשים, גם חברי כנסת לשעבר, שזה נושא מאוד רגיש. אני אמרתי לעצמי שאני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולא לדבר על הנושא שבגינו נכנסתי לכנסת. אז דיברתי על הנושא הזה בנאומים שלי".

 

מעבר להצעות כמו פיתוח הנגב להתיישבות ושימוש בשטחים שיוכשרו בתוך הים לצרכים כאלה ואחרים, גם טל ניסה לקדם בכנסת שיח התומך במה שהוא מכנה "יציבות דמוגרפית". "פחות ילדים, זה הפתרון העיקרי לבעיית הצפיפות", הוא אומר. אלא שבמהרה גילה טל שההצעות שלו מרגיזות לא רק את החרדים. בינואר השנה, במסגרת דיון על יוקר המחיה בכנסת, העז חבר הכנסת הטרי לרמוז שהעלייה התלולה במחירי הדיור קשורה בצמיחה הדמוגרפית הפרועה של ישראל. "הרעיון להגביל ילודה בתוך מדינת לאום יהודית הינו רעיון אנטי-לאומי וגם אוטו-אנטישמי, שמתאים לתקופה מאוד אפלה בהיסטוריה של העם היהודי", נזפה בו מיד ח"כ קטי שטרית מהליכוד.

 

בכל אופן, השפעתו של מייסד פורום “צפוף” על המאבק בצפיפות כמחוקק הייתה מוגבלת למדי. גם הוא מודה בכך שנאומיו הצליחו, לכל היותר, רק לסדוק את קליפת העוינות כלפי הדרישה למתן את קצב הילודה הישראלי. "אני חושב שהצלחתי להשפיע, בכך שהשיח על צפיפות מתחיל להפוך לסוגיה שאפשר לדבר עליה בלי שחושבים שאתה משוגע", אומר טל. "היום כמעט ואין דיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה, שלא מתחיל בזה שמדינת ישראל הופכת לצפופה ולכן יש לנו בעיה כזו או אחרת. אני מקווה שברגע שאנשים יתחילו להבין שהצפיפות תיצור פה גיהינום, הם גם יתחילו להבין שזו לא גזרת גורל.

 

בסקרים שאנחנו עורכים אנחנו מגלים שיותר ויותר אנשים מבינים שמדיניות שמגבילה את הילודה, היא מדיניות נכונה. אני לא מדבר על מדיניות שכופה ומנסה בכוח לצמצם ילודה, אני לא רוצה להיות סין. אבל בין זה לבין שורה ארוכה של תמריצים שהמדינה מעניקה לעידוד הילודה, הדרך ארוכה. השאלה היא מתי כמות החיים פוגעת באיכות החיים. בעיניי אנחנו כבר שם".

 

כתבת ב7 ימים, ידיעות אחרונות. לכתבה המלאה לחצו כאן