איך ייראו החיים כאן? בעוד שלוש שנים יוולד הישראלי שיכניס אותנו לרשימת המדינות עם אוכלוסייה של 10 מיליון איש ומעלה. הילד הזה יגדל לתוך המדינה המצטופפת ביותר בעולם. הוריו הצעירים, שבחייהם הקצרים כבר הספיקו לחזות במספר התושבים בישראל הקטנה כמעט ומכפיל את עצמו, יצטרכו להקדים לרשום את בנם למסגרות, בגלל המחסור החמור בפעוטונים וגנים. כשיסיעו אותו בבוקר ייאלצו לעמוד בפקקים, ואם יצטרכו לקחת את הילד לרופא מומחה ייתבקשו להמתין בתור חודשים ארוכים.

 

כשהילד ה-10 מיליון יעלה לבית הספר היסודי, בתחילת העשור הבא, אמורה מדינת ישראל לפי תחזיות בינלאומיות לעקוף את הולנד ודרום קוריאה ולהגיע למקום הראשון בדירוג המדינות המפותחות הצפופות ביותר, עם יותר מ-500 אנשים לכל קילומטר רבוע. בשנת 2050, קצת אחרי שישראל תחגוג את יום העצמאות ה-100, הישראלי ה-10 מיליון שירצה לצאת מבית הוריו ולעבור לדירה שכורה, עלול למצוא את עצמו בבעיה קשה. עד אז, על פי התחזית, הצפיפות בישראל כבר תשאיר הרחק מאחור את מדינות המערב: על פי הערכות דמוגרפיות, האוכלוסייה בישראל תהיה דחוסה עוד יותר מאשר בהודו וטאיוואן, עם 724 איש בקמ"ר ממוצע – זינוק של כ-65% לעומת המצב כיום.

 

אחת הבעיות הדחופות היא הקמה של מתקני תשתיות אסטרטגיים. כך, למשל, הסיפור הבלתי נגמר של שדה התעופה הבינלאומי השני שמעוניינת המדינה להקים, כאשר כל אחד מהמיקומים שהוצעו מעורר התנגדות רבתי. גם הקמת רכבות עירוניות, הקמת מתקני התפלה ותחנות כוח – כמעט כל פרויקט כרוך במאבקים מול התושבים, כי כבר אין שטחים שבהם ניתן לבנות מבלי להפריע לאף אחד.

 

יש לצפיפות הזו עלות עודפת בפרויקטים: המדינה צריכה לבנות תשתית רכבת קלה או מטרו בגוש דן אחרי שהוא כבר כולו בשטח בנוי, ולשלם פיצויים על הפקעות והחלטות להזיז תשתיות קיימות. ככל שהצפיפות יותר גדולה צריך לשלם יותר ויותר, גם בזמן וגם במיליארדי שקלים מקופת המדינה.

 

שוק הדיור מושפע ישירות מהצפיפות. לפי חישוב שערכו בפורום "צפוף", ארגון ששם לו מטרה להעלות את השלכות גידול האוכלוסייה המואץ לסדר היום הציבורי, בעשור שיסתיים בשנת 2030 תצטרך המדינה לבנות 526 אלף יחידות דיור רק כדי לקיים את תוספת האוכלוסייה, מבלי לפתור את משבר הדיור. בעשור הקודם נבנו בארץ 437 אלף יחידות דיור, וכידוע, זה לא מספיק.

 

הצפיפות מצריכה תשתיות שיקיימו אותה. איך, למשל, יספקו את הצריכה המוגברת של חשמל לאוכלוסייה הצומחת, לצד המעבר לתחבורה חשמלית שצורכת אנרגיה רבה? על פי מודל רשות החשמל, אנו צפויים לגידול שנתי בצריכת החשמל של 2.8% עד 2030. בפועל, ממוצע הגידול בחמש השנים האחרונות עמד על 3.4%.

ומה לגבי היקפי התפלת המים? גם שם תידרש המדינה להגדלת התפוקה ביותר מ-50% מ-596 מיליון קוב מים ב-2019 ל-941 מיליון קוב ב-2030.

 

לפי נתוני ה-OECD לשנת 2019 (ראו גרף), הפריון לאישה בישראל עומד על מעט יותר משלושה ילדים – פער ענק על המדינה הבאה אחרינו בהשוואה, מקסיקו, שבה הפריון עומד על 2.1 ילדים לאישה. בעוד שמקסיקו בסטגנציה מבחינת גודל האוכלוסייה, רוב מדינות המערב נמצאות בתהליך של הצטמקות. אנחנו בקצב גידול האוכלוסייה הטבעי הגבוה מבין המדינות המפותחות ללא שום תחרות, וזה בתוך מדינה שהיא בגודל של נעץ על המפה.

 

בעיה נוספת שמאפיינת את מחוזותינו היא חוסר יציבות פוליטית וממשלות מתחלפות שלא מצליחות לייצר אסטרטגיה עקבית ולהדביק את קצב הביקוש לשירותים ותשתיות. כולם זוכרים איך לפני הקורונה נתב"ג הגיע לעומסי שיא. כולם דיברו אז על תוכניות להרחבתו. יותר משנתיים חלפו, השמיים נסגרו לסירוגין והטרמינל היה ריק יחסית. אלא שאיש לא ניצל את הזמן להתייעלות וכעת התורים הארוכים שהכרנו חזרו אל השדה הצר מלהכיל.

 

הדמוגרף ד"ר אליהו בן משה, לשעבר סמנכ"ל הלמ"ס וחבר ועדת ההיגוי של פורום "צפוף", מביע פסימיות לגבי העתיד: "ללא שינוי במגמת גידול האוכלוסייה, בשנת 2048 אוכלוסיית ישראל צפויה להגיע ל-17 מיליון נפש. קשה לקלוט את המספרים האלה. זו תוספת אוכלוסייה השווה להקמה של עוד 45 ערים בסדר גודל של רמת גן. איפה הם יגורו? מה ישתו? איפה יטיילו? גם עם תכנון למופת, עם אילוצי הביטחון והפוליטיקה המגזרית שלנו – איכות החיים שלנו בהכרח תיפגע", הוא אומר.

 

בן משה סבור כי משבר הדיור הוא במהותו משבר דמוגרפי: "המשבר נובע מכניסת מחזורים גדולים של צעירים לגיל הקמת משפחה ורכישת דירה", הוא מסביר את הביקוש הרב לדירות, "המשבר שהולך ונבנה מתחת רגלינו ואשר יתפרץ במלוא עוזו תוך 10-15 שנים יהיה קשה הרבה יותר. אין בעולם המפותח מדינות שבהן צריך לבנות רק כדי להדביק את קצב גידול האוכלוסייה, בטח לא בקצב של 2% בשנה".