06.02.19, מירב ארלוזרוב, The-Marker
____
ילדים זה שמחה? בתוך שני עשורים תהפך ישראל למדינה הצפופה ב–OECD בגלל קצב ילודה חריג, אך הממשלה ממשיכה לברוח מההשלכות חסרות התקדים על איכות החיים ■ באקדמיה קוראים לממשלה להתעורר, ולשקול העלאת מסים: "איזו תעסוקה נוכל להציע לילדים?"
פקקי התנועה בכבישי ישראל, שכבר כיום בלתי־נסבלים, צפויים רק להחמיר: לפי כמה השוואות בינלאומיות, הצפיפות בכבישים בישראל היא הגבוהה בקרב המדינות המפותחות — כפולה מזו של המדינה הבאה בדירוג, ספרד. גם הצפיפות בכיתות בלתי־נסבלת, וגם היא צפויה רק להחריף. לפי פרופ' דן בן דוד ממכון שורש באוניברסיטת תל אביב, בישראל לומדים בממוצע 28 תלמידים בכיתה לעומת ממוצע של 23 תלמידים ב–OECD. וזה עוד כלום לעומת הצפיפות במחלקות האשפוז: עם תפוסה ממוצעת של 94%, ישראל ניצבת בראש טבלת המדינות המפותחות בכל הנוגע ללחצי האשפוז ולהמתנה בחדרי המיון. ומובן שצפיפות הדיור, שיצרה את משבר הדיור, מאיימת על המרקם החברתי ועל העתיד הכלכלי של הדורות הבאים.
ישראל היא מדינה צפופה להחריד, והיא תהיה צפופה עוד יותר. צפיפות האוכלוסייה לקמ"ר בישראל היא השלישית בקרב המדינות המפותחות — רק הולנד ודרום קוריאה צפופות מאתנו. עד 2035 ישראל תיהפך למדינה הצפופה ביותר. הסיבה לכך היא הילודה הגבוהה — האוכלוסייה גדלה בקצב של 2% בשנה, לעומת ממוצע של 0.5% בשנה ב–OECD.
ישראל היא מקרה יוצא דופן: מדינה קטנטנה, עם קצב צריכה שמאפיין את המדינות המפותחות, אך עם ריבוי טבעי של מדינת עולם שלישי. בקצב הזה, כפי שעולה מהניתוח של פרופ' בן דוד, עד 2065 ישראל תהיה המדינה הצפופה ביותר מבין 180 מדינות העולם, פרט לבנגלדש. השילוב המפלצתי הזה — מדינה מערבית מתקדמת, עם צפיפות שמוכרת רק בעניות שבמדינות העולם — מעמיד את ישראל בפני אתגר שאין לו אח ורע. אף לא מדינה מערבית אחרת מתמודדת עם לחצי צפיפות כאלה, ולכן אין כל תקדים עולמי לאופן שבו ניתן להכיל את הצפיפות הזו, ועדיין לשמר את ציפיות האוכלוסייה לאיכות חיים גבוהה.
מה שהופך את המקרה הישראלי לייחודי כל כך נובע משני מקורות. האחד הוא חולשת התכנון, שבגינה איש מקרב מקבלי ההחלטות אינו עוסק כיום באתגר הצפיפות; השני הוא התפישה ש"ילדים זה ברכה".
אפשר לשפוך קיתונות של ביקורת על יכולת התכנון הירודה של הממשלה, אבל מול קצב ילודה של 3.1 ילדים לאישה לעומת 1.7 ילדים בממוצע ב–OECD, קשה לבוא אל הממשלה בטענות. אף ממשלה מתקדמת אחרת בעולם לא צריכה להכין את המדינה שלה להגדלת האוכלוסייה מ–8 מיליון תושבים ל–16–18 מיליון תושבים עד 2050. להפך, חלק גדול מהמדינות המתקדמות מתמודדות עם מציאות הפוכה ותחזיות להתכווצות האוכלוסייה (ביפן זה כבר מתרחש בפועל). כלומר, לממשלת ישראל אין ממי ללמוד כיצד להתמודד עם האתגר הענק הזה.
פורום צפוף, בניהולם של פרופ' אלון טל, ראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, אייל רוטנברג ואיתמר שחר, מנסה לעורר מודעות להשלכות האדירות של קצב הריבוי הטבעי שלנו. בניגוד גמור לדעה הרווחת, שלפיה ילודה מוגברת היא ברכה ומבטיחה צמיחה כלכלית גבוהה לאורך שנים, בפורום סבורים שהריבוי הטבעי הזה עומד להמיט עלינו אסון.
הפקקים בכבישים, המיטות במסדרונות בתי החולים, חוסר המשמעת בכיתות הצפופות, מחירי הדיור מרקיעי השחקים, הדוחק ברכבת בשעות הבוקר, הדחיסות ההמונית בחופים בקיץ וביערות בחורף, כל אלה רק יחמירו. איכות החיים, וכנראה גם רמת החיים בישראל, צפויות להידרדר נואשות אם לא נתחיל להתמודד עם השלכות הריבוי הטבעי שלנו.
"אנחנו מתקרבים לרגע שבו כמות החיים תפגע באיכות החיים", אומר פרופ' טל, ומצביע על חופי הכנרת, שמדי שנה נסגרים למבקרים בחופשת הפסח בגלל תפוסה מלאה, כהמחשה למשאבים המוגבלים ולחוסר היכולת שלנו להכיל את הצפיפות. "אי־אפשר לדבר על רמת חיים בלי לדבר גם על איכות החיים — היכולת לבלות בחיק הטבע בלי להיכבש בידי המונים; לשבת ברכבת ולא לעמוד במעבר עם עוד מאות נוסעים; ואפילו תעסוקת צעירים. עם כל כך הרבה ילדים שנולדים, איזו תעסוקה יש לנו להציע להם בעידן שבו הבינה המלאכותית מחליפה בני אדם?"
הצפיפות מובילה גם לתחזיות כלכליות עגומות: פרופ' מנואל טרכטנברג, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, מעריך כי אם הריבוי הטבעי של ישראל היה יורד מ–2% בשנה ל–0.5% המקובל ב–OECD, התוצר לנפש עד 2050 היה מכפיל את עצמו. טרכטנברג מדבר על הפרדוקס שבו המדינה מעודדת ילודה באמצעות קצבאות הילדים והנחות למשפחות גדולות, אבל מזניחה את אותם ילדים כשהיא מפקירה את החינוך לגיל הרך ושולחת אותם לכיתות צפופות בגיל מאוחר יותר.
התוצאה היא המון ילדים בעלי השכלה ירודה, בעוד אתגרי הבינה המלאכותית מחייבים השכלה טובה במיוחד. להערכת טרכטנברג, המדינה תהיה חייבת להעלות באופן חד את גביית המסים, כדי לממן את השירותים הנדרשים לכל הילדים.
פרופ' רחל אלתרמן מהטכניון בוטה הרבה יותר. בראיון שנערך עמה ב–TheMarker בנובמבר, חזתה אלתרמן שעם 18 מיליון תושבים ב–2050, 98% מהאוכלוסייה ייאלצו לגור במגדלים בני מאות דירות כל אחד. על הטענה שכך בדיוק גרים מיליוני בני אדם בערים הצפופות בעולם, כמו סינגפור והונג קונג, משיבה אלתרמן כי אלה הן ערי־מדינה, עם עורף של שטחים פתוחים במדינות השכנות (מלזיה או סין), עם משמעת וסדר, ובעיקר עם משפחות קטנות.
"בזמן שאצלנו יש למשפחה 3.1 ילדים בממוצע, בסינגפור והונג קונג הממוצע הוא ילד אחד", כותבת אלתרמן. "אין שום דוגמה בעולם למגורים של אוכלוסיות רחבות עם הרבה ילדים במגדלים של בתים משותפים. סינגפור וישראל הן לא אותו מקרה, ילדים משנים את הכל. לכן אני טוענת שבישראל אנו עושים ניסוי על בני אדם בקנה מידה ענק, ללא דרך חזרה. כמעט לכל מחקר קטן דרוש כיום אישור של ועדת הלסינקי — אישור אתי לניסויים בבעלי חיים. מדוע שלמדינה יהיה מותר לאמץ מדיניות שאין לה כל תקדים שממנו ניתן ללמוד?"
הטענה החמורה של אלתרמן, שלפיה ישראל הופכת את כולנו לשפני ניסיון היא נכונה, אך חלקית בלבד. ישראל לא מתמודדת כלל עם השלכות הצפיפות, והיא גם אינה מקיימת מדיניות דמוגרפית כלשהי. להפך, היא ממשיכה לעודד ילודה, עידוד הקשור גם לאיום הדמוגרפי שהוא חלק מהסכסוך היהודי־ערבי. האיום האחרון תלוש מהמציאות, על רקע הצניחה החדה בילודה הערבית: נשים מוסלמיות בישראל צנחו מממוצע של תשעה ילדים לשלושה בתוך שלושה עשורים, ונשים דרוזיות ונוצריות יולדות כשני ילדים בממוצע.
ההנחה שילדים הם ברכה שגויה גם היא, משום שבממדי הצפיפות הצפויה בישראל, ילדים נוספים ככל הנראה יתרמו רק מעט לצמיחה הכוללת, במחיר של פגיעה חדה בצמיחה לנפש. "המדינה חייבת להכיר בהשלכות כבדות המשקל של גידול האוכלוסייה והצפיפות הגוברת, ולפעול לצמצום הפערים במתן השירותים שמתחייבים מכך", כתב טרכטנברג בדו"ח מנובמבר 2018.
"מאידך, הדור הצעיר יהיה חייב להפנים את העובדה ש–3.1 ילדים בממוצע אינו עקבי עם רמת ואיכות החיים שהם מצפים לה. גם אם הממשלה תיקח אחריות ותפעל אחרת (ההיתכנות לכך נמוכה מאוד), זה כשלעצמו לא יכול לתת מענה אמיתי למצוקות שנוצרות כתוצאה מהמשך גידול מהיר באוכלוסייה. רק צמצום משמעותי בשיעור הילודה יעשה זאת".