פרופ' אלון טל – מתוך מאמר דעה שפורסם בעיתון The-Marker 12/06/2018
יום הסביבה שהתקיים באחרונה בכנסת, כמדי שנה, נשא הפעם כותרת מפתיעה: "החיים בארץ צפופה". סוף סוף, מתקיים דיון פרלמנטרי בסוגיה הנוגעת לעתידם של כל ישראלי וישראלית. בשיתוף עם שלל ארגוני הסביבה, עשר ועדות של הכנסת השתתפו בחגיגת אחדות חוצת מפלגות, ודנו בדרכים להתמודד עם שיעורי הצפיפות המטאוריים הצפויים בישראל בעשורים הקרובים — משימור המרחבים באמצעות התחדשות עירונית, דרך הרחבת הקמתם של פאנלים סולאריים על גגות של אוניברסיטאות, ועד חיזוק תביעות ייצוגיות סביבתיות. מעורבותם של כל כך הרבה ארגונים מרשימים המחישה את מחויבותה של החברה הישראלית כולה לשמירת סביבתה השבירה.
לכאורה, הדגשת נושא הצפיפות היתה תקדימית: בפעם הראשונה בתולדותיה מעלה התנועה הסביבתית את השפעת שיעורי הצפיפות על עתיד הסביבה ואיכות החיים בישראל לראש האג'נדה הציבורית. מבחינה פורמלית, הדיונים אכן כללו התייחסות להשפעות ההרסניות הקשורות להכפלת היקפה של מדינת ישראל — על אוכלוסייתה, תשתיותיה ובנייניה — ב–30 שנים הבאות.
החברה להגנת הטבע הציגה מחקר חדש שמצביע על חיסולם של מיליון דונם שטחים פתוחים, כחלק מהמאמץ לספק מיליון וחצי יחידות דיור חדשות. מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה הראה כיצד היקפי זיהום האוויר בישראל ממשיכים לגדול באופן אבסולוטי, אף ששיעור הפליטות לנפש דווקא יורד. אך השיח נסוב רק סביב הסימפטומים, מבלי לדבר על הגורם — פיצוץ האוכלוסין בישראל והמדיניות הממשלתית שמעודדת אותו.
התחושה היא כי הארגונים היום מבינים היטב שללא שינוי במגמות הדמוגרפיות, בלתי אפשרי יהיה למנוע נזקים קטסטרופליים לסביבה ולאיכות החיים בישראל, כל שכן להתחיל בשיקום ובשיפור הנזקים הקיימים. המשוואה פשוטה: הכפלת מספר האנשים במדינת ישראל משמעה יותר פליטות וזיהומים, יותר פקקים, קריסת תשתיות ציבוריות ופחות טבע.
גיבור בודד בהקשר זה היה ערן בן ימיני, מנהיג סביבתי ותיק, והיום מנכ"ל ארגון הגג "חיים וסביבה". בן ימיני הציג אבחנה בין מצוות וברכות בתורה, והציע שלאור המגמות המדאיגות העומדות לפתחנו — מעתה ייחשב עקרון "פרו ורבו" ברכה ולא מצווה. השר זאב אלקין, שממוקד במרוץ לראשות ירושלים ולא מחפש צרות עם בוחרי הבירה, השיב שבלי להכריע בהבחנה, צפיפות היא ללא ספק מציאות.
הבעיה עם ההססנות שמאפיינת את השיח בנושא, נעוצה בקושי לעצור מגמות דמוגרפיות. גם שינוי שייעשה מחר בבוקר, ישפיע רק בעוד עשורים. כאשר יש במדינה אוכלוסייה צעירה גדולה, גם לאחר מעבר לשיעורי פריון של "תחלופה בין דורית" (שני ילדים למשפחה) ייקח כשלושה דורות עד שהמספרים יתחילו להתייצב.
דומה שבסוגיית הצפיפות אנו תקועים עם חצי שיח בלבד. אם נעסוק רק בהסתגלות לתנאי הצפיפות החדשים, מבלי להתעסק במניעתה, או לפחות בהאטה שלה, נשאיר את המשבר לילדים שלנו. אלא שאז, המחירים הסביבתיים שתשלם אוכלוסייה של 18 מיליון נפשות (עם תחזית לגידול ל–36 מיליון) יהיו הרבה יותר כבדים.
בבסיס הדיונים על מדיניות ציבורית וקיימות עומד עיקרון הצדק הבין־דורי — החובה להשאיר לדורות הבאים מציאות טובה יותר מזו שקיבל הדור הנוכחי. המשך שתיקת התנועה הסביבתית בדבר הצעדים הנחוצים לצמצום הגידול המואץ באוכלוסייה בישראל — למשל, על ידי צמצום קצבאות והטבות למשפחות מרובות ילדים, באמצעות הנגשת אמצעי מניעה ובעיקר באמצעות העצמת נשים — הוא בהחלט נוח. מדוע להתעמת עם תרבות ואתוס קולקטיבי הרואים במשפחות גדולות שאיפה לאומית?
ואולם המשך השתיקה מבטיח כי נמשיך לעסוק בסימפטומים, ולא במה שמניע אותם. אפשר להתעלם מן התופעה, אך כבר אי אפשר להתעלם מתוצאת ההתעלמות. העלאת האתגרים הסביבתיים האמיתיים דורשת אומץ ויושר מצד המנהיגים הסביבתיים, שגם כך עובדים לילות כימים כדי לכבות שריפות ולמנוע נזקים אקולוגיים איומים, אך היא תנאי לשמירת ארץ ישראל יפה ובריאה בעתיד.