יו"ר הפורום, פרופ' אלון טל, בראיון לגלובס על מגמות צפיפות האוכלוסין הנוכחיות בישראל.
"כשישראלים מתלוננים על פקקי התנועה, בתי הספר, בתי החולים, בתי המשפט, איכות האוויר, היעלמות ים המלח, או עוני – הם לא מצליחים לראות שמדובר בתופעה אחת: צמיחה דמוגרפית.
ייתכן והטכנולוגיה מאפשרת לנו לצמוח לגובה, לייצר יותר מזון בכל פיסת קרקע. לייעל חלקית את המערכות הציבוריות. אבל השאלה הנכונה היא האם זו ארץ ישראל שאנחנו רוצים. האם אנחנו רוצים להקים פה ערים כמו מומביי, של 10 מיליון תושבים? לא באנו לארץ ישראל כדי להרוס אותה או כדי להקים עיר-מדינה של בניינים בלבד. אמא אדמה לא משקרת. היא קובעת גבולות. כל שנה, מאז שהתחילו למדוד בשנת 1968, נעלמו 10 קמ"ר שטחים פתוחים. החל משנת 2013 זה קפץ ל-20 קמ"ר בשנה ומאז זה נשאר ככה, פשוט כי לחץ דמוגרפי אינו לינארי. אתה מגיע לסף ואז בום, מתרחשת קפיצה שלא התכוננת אליה. אז אפשר לומר בואו נצטופף, נגיע גם ל-30 מיליון ויותר, אבל מוכרחים לעשות זאת בעיניים פקוחות. שנדע מה המחיר, שיהיה פה מאוד צפוף ושלא יהיה פה טבע".
"איכות החיים בארץ אינה גרועה כרגע. אבל גם הירידה באיכות החיים לא תהיה לינארית. כשכתבתי את הספר היתה 108% תפוסה בבתי חולים ועכשיו ראיתי שכבר הגיעו במקומות מסוימים ל-130%. באיזשהו שלב כולם יהיו במסדרון. הכמות מתחילה לפגוע באיכות. בכיתה של מעל 40 תלמידים ילד שיצטרך יותר תשומת לב לא יקבל אותה. גם הצפיפות בכלל והפקקים בפרט הופכים אנשים לאלימים יותר, ואת זה פסיכולוגים ומחקרים מספרים. אם היום נוסעים בבוקר 9 קמ"ש לתל אביב, ברור שזה ירד ל-5 קמ"ש. וזה בדיוק גם הסיפור הנדל"ני והטירוף של מחירי הדירות – אתה רץ על ההליכון ולא מצליח להדביק את הקצב ולשנות את מגמת המחירים.
בתור אבא, אני רוצה שבנותיי ישארו בארץ. האם הן יישארו פה אם הן יצטרכו לגור בגורדי שחקים של 80 או 100 קומות? אני מתחלחל מזה. ברור שלא לכולם זה מתאים, וחשוב לזכור שלא כל דירה בגורד שחקים היא פנטהאוז יוקרתי. הצפיפות היא מבורכת עד שהיא הופכת לצפיפות יתר. הנדל"ן, כמו התחבורה, כבר מובילים אותנו לאיכות חיים בינונית במקרה הטוב. זו חברת המופת שרצינו להקים פה? זו ברכתה של ארץ ישראל? אלה לא קלישאות. ההחלטות של היום יקבעו את זה".